תיאטרון וקונצרטים

Миналия петък за първи път бях на симфоничен концерт. Колежка ми подари билет за зала „България“, защото тя не можеше да отиде. Билетите бяха разпродадени от седмици, така че не можех да откажа. Когато пристигнах, публиката вече беше заела местата си. Повечето хора бяха облечени официално, а аз бях с дънки. Почувствах се малко неудобно, но никой не ми обърна внимание. Оркестърът излезе на сцената, публиката ръкопляска, а после в залата стана съвсем тихо. Диригентката вдигна ръце и музиката започна. Първата част ми се стори доста дълга. Не знаех кога може да се ръкопляска и два пъти заплясках преди всички. В антракта една възрастна дама ми обясни правилото: ръкопляска се само в края на цялото произведение, не между частите. Втората част беше по-енергична и много ми хареса. Накрая публиката стана права и викаше „Бис!“, докато оркестърът не изсвири още една кратка пиеса. Сега вече знам правилата и мисля да си купя абонамент за цялия сезон.

ביום שישי שעבר הלכתי לראשונה לקונצרט סימפוני. עמיתה נתנה לי כרטיס לאולם “⁠בולגריה⁠”, כי היא לא יכלה ללכת. הכרטיסים אזלו כבר לפני שבועות, אז לא יכולתי לסרב. כשהגעתי, הקהל כבר התיישב. רוב האנשים היו לבושים באלגנטיות, ואני הייתי בג'ינס. הרגשתי קצת לא בנוח, אבל אף אחד לא שם לב אליי. התזמורת עלתה לבמה, הקהל מחא כפיים, ואז באולם השתרר שקט מוחלט. המנצחת הרימה ידיים והמוזיקה התחילה. החלק הראשון נראה לי די ארוך. לא ידעתי מתי מותר למחוא כפיים, ופעמיים התחלתי למחוא לפני כולם. בהפסקה גברת מבוגרת הסבירה לי את הכלל: מוחאים כפיים רק בסוף היצירה כולה, לא בין הפרקים. החלק השני היה אנרגטי יותר ומאוד אהבתי אותו. בסוף הקהל קם וצעק “⁠הדרן!⁠” עד שהתזמורת ניגנה עוד יצירה קצרה. עכשיו אני מכירה את הכללים ושוקלת לקנות מנוי.