אלקו קונסטנטינוב: באי גאניו

Иречек е живял в България, обича българите, ще иде бай Ганьо у него: „Добър ден“ — „Дал ти бог добро“ — и може да го покани в къщата си; защо ще си дава паричките по хотели? […] — О-о! Добър ден, бай Иречек, как си, добре ли си? — извиква бай Ганьо с един най-приятелски тон, щом влиза в кабинета на стопанина. Последният му подава зачудено ръка, поканва го да седне и се сърди на своята памет, която не го подсеща кой е този любезен приятел. — Не ме ли познаваш? — припомня бай Ганьо, като смесва ту „ви“, ту „ти“. — Вий нали бяхте министър в София? […] — […] Па ако обичате, съгласен съм и у вас да остана, додето съм в Прага. А? […] — Благодаря за вниманието; аз бих ви задържал на драго сърце у дома, но не разполагам с лишни помещения. Днес обаче вий сте наш гост и ще обядвате у нас.

אירצ'ק חי בבולגריה ואוהב בולגרים; ביי גניו ילך לראותו: “⁠יום טוב⁠” - “⁠יהי רצון שאלוהים ייתן לך טוב⁠” - ואולי ירצ'ק יזמין אותו לביתו; למה שהוא צריך לבזבז את הכסף שלו על בתי מלון? […] — הו! יום טוב, ביי ז'ירצ'ק, מה שלומך, אתה בסדר? - ביי גניו קורא בטון ידידותי ביותר ברגע שהוא נכנס לחדר העבודה של המארח. האחרון מושיט לו את ידו בהפתעה, מזמין אותו לשבת וכועס על זכרונו על שלא הזכיר לו מיהו החבר האדיב הזה. “⁠אתה לא מזהה אותי?⁠” - באי גאניו מזכיר לו, לסירוגין בין ה“⁠ви⁠” הרשמי ל“⁠ти⁠” הבלתי פורמלי. “⁠היית שר בסופיה, נכון?⁠” […] — […] ובכן, אם תרצה, אני מסכים להישאר איתך בזמן שאני בפראג. אה? […] “⁠תודה על ההתחשבות; אשמח להשאיר אותך בבית, אבל אין לי מגורים פנויים. היום, לעומת זאת, אתה אורח שלנו ותאכל ארוחת צהריים אצלנו.⁠”