הומור ואירוניה

В петък следобед Виктор занесе плакатите за училищния клуб в малко студио за печат в София. С него беше Нина, която участваше за първи път в подготовката. Трябваха им двайсет цветни плаката за понеделник. Сътрудничката в студиото отвори файла, погледна екрана и натисна бутона. От принтера излезе един съвсем празен лист. Виктор го вдигна към светлината: «Прекрасно! Нашият проект с най-малко детайли досега». Нина се усмихна, но не беше сигурна дали не пропуска нещо от замисъла. «Не е нарочно — обясни той. — Исках да кажа, че машината не е отпечатала нищо». Положителната дума «прекрасно» тук означаваше обратното на буквалната похвала. Тонът му беше спокоен, а разминаването с празния лист създаваше шегата. За да я разбереш, не е достатъчно да знаеш речниковото значение на думата. Трябва да свържеш казаното с това, което се случва пред говорещия. Сътрудничката провери настройките и пусна още един лист. Пак нищо. «Принтерът си взе отпуск», каза тя. Нина вече разбираше: машината не беше отпътувала никъде. Служителката представяше повредата като човешко решение за почивка. Това позволяваше и на тримата да се посмеят на неприятната ситуация. Никой не обвиняваше другия, че е неспособен. Последва и конкретно предложение: да проверят файла на втория принтер, който засега беше зает. Докато чакаха, Виктор отвори плаката на телефона си. Оказа се, че в заглавието беше написал името на собствения си клуб грешно. «Голям редактор съм, няма що», промърмори той. Този път шегата беше насочена към него самия. Нина разпозна самоиронията и предложи да проверят заедно и останалите редове. Виктор прие; не му трябваше утешение, че правописът няма значение. Трябваше му втори чифт очи, преди да отпечатат двайсет еднакви грешки. В този момент Нина каза: «Ето защо не ти дават да пишеш сам». Тя го познаваше отдавна и очакваше той да се засмее. Виктор обаче сведе поглед. «Сега не ми е за шега», отговори. Срокът го притесняваше повече, отколкото показваше. Нина не започна да доказва, че той няма чувство за хумор. «Извинявай, не исках да те засегна. Нека проверим текста», каза тя. Близостта между тях не правеше всяка закачка подходяща във всеки момент. «Шегата настрана, кой принтер ще свърши работа?», попита Виктор след малко. С тази реплика той върна разговора към задачата. Сътрудничката потвърди, че вторият принтер е освободен. Първо отпечатаха пробен лист, прочетоха го и чак тогава поръчаха останалите. Цялата поръчка струваше осемнайсет евро; това беше предварително уговорената цена, не отстъпка заради повредата. Когато излязоха, Нина попита дали може да запази празния лист. «За архива на минимализма», добави тя. Този път Виктор сам се засмя и ѝ го подаде.

ביום שישי אחר הצהריים ויקטור לקח את הכרזות של מועדון בית הספר לסטודיו קטן להדפסה בסופיה. נינה, שעזרה לראשונה בהכנות, הייתה איתו. הם היו צריכים עשרים פוסטרים צבעוניים ליום שני. העוזר פתח את הקובץ, הסתכל על המסך ולחץ על הכפתור. גיליון ריק לגמרי יצא מהמדפסת. ויקטור הרים אותו אל האור. “⁠נפלא! הפרויקט הכי מינימליסטי שלנו עד כה.⁠” נינה חייכה, אבל היא לא הייתה בטוחה אם היא מפספסת חלק מהרעיון. “⁠זה לא בכוונה,⁠” הוא הסביר. “⁠התכוונתי שהמכונה לא הדפיסה כלום.⁠” המילה החיובית “⁠נפלא⁠” כאן פירושה ההפך משבח מילולי. הטון שלו היה רגוע, וחוסר ההתאמה עם הגיליון הריק יצר את הבדיחה. כדי להבין זאת, אין די בהכרת משמעות המילונית של המילה. צריך לחבר את הנאמר עם מה שקורה מול הרמקול. העוזר בדק את ההגדרות וניסתה גיליון אחר. עדיין כלום. “⁠המדפסת לקחה חופשה,⁠” היא אמרה. נינה הבינה כעת: המכונה לא נסעה לשום מקום. העובד הציג את התקלה כהחלטה אנושית לקחת הפסקה. זה איפשר לשלושתם לצחוק מהמצב הלא רצוי. אף אחד לא האשים מישהו אחר בחוסר יכולת. לאחר מכן הגיעה הצעה מעשית: הם יכולים לבדוק את הקובץ במדפסת השנייה, שהייתה עסוקה לעת עתה. בזמן שהם המתינו, ויקטור פתח את הפוסטר בטלפון שלו. הוא גילה שהוא איות שגוי את שם המועדון שלו בכותרת. “⁠אני איזה עורך,⁠” הוא מלמל. הפעם הבדיחה כיוונה את עצמו. נינה זיהתה את האירוניה העצמית והציעה לבדוק יחד את השורות האחרות. ויקטור הסכים; הוא לא היה זקוק להבטחה שהאיות לא משנה. הוא היה זקוק לזוג עיניים שני לפני שהדפיס עשרים טעויות זהות. באותו שלב נינה אמרה, “⁠בגלל זה הם לא נותנים לך לכתוב לבד.⁠” היא הכירה אותו זמן רב וציפתה שהוא יצחק. אבל ויקטור השפיל את עיניו. “⁠אני לא במצב רוח לבדיחות כרגע,⁠” הוא ענה. המועד הדאיג אותו יותר ממה שהראה. נינה לא התחילה להתווכח שאין לו חוש הומור. “⁠סליחה, לא התכוונתי להרגיז אותך. בוא נבדוק את הטקסט,⁠” היא אמרה. קרבתם לא הפכה כל הערה מתגרה למתאימה בכל רגע. “⁠בדיחות בצד, איזו מדפסת תעשה את העבודה?⁠” שאל ויקטור קצת אחר כך. עם ההערה הזו הוא החזיר את השיחה למשימה. העוזרת אישרה שהמדפסת השנייה פנויה. תחילה הדפיסו דף בדיקה, קראו אותו ורק אחר כך הזמינו את השאר. כל ההזמנה עלתה שמונה עשר יורו: זה היה המחיר המוסכם, לא הנחה בגלל התקלה. כשהם עזבו, נינה שאלה אם היא יכולה לשמור את הגיליון הריק. “⁠לארכיון המינימליזם⁠”, הוסיפה. הפעם ויקטור צחק בעצמו והושיט לה אותו.