ממקרים למילות יחס והמאמר

В упражнение за стари текстове една студентка написа, че българският е загубил падежите си през 1945 година. Преподавателят не зачерта изречението веднага. Попита как би могъл един указ да промени речта на хора, които никога не са го чели. После отвори книга от деветнадесети век. Предлозите и членуваните съществителни вече бяха там. Грешката се оказа полезна, защото смесваше две различни истории: развоя на граматиката и уреждането на правописа. Старобългарският разполага с развита падежна система. Окончанията помагат да се разпознаят отношенията между частите на изречението. При прехода към съвременния български голяма част от тези разлики постепенно отпадат. Това не е внезапно забравяне на правила. Различни форми се изравняват, а предлозите поемат важни задачи. Словоредът също участва в изграждането на смисъла, но не е свободен нито в стария, нито в новия език по един и същ начин. Сравнението трябва да се прави в изречение. Изолираната дума не винаги показва каква е връзката ѝ с останалите. В съвременния израз „книгата на брата“ предлогът въвежда отношение на принадлежност. Това не означава, че съществителното е получило нов падеж само защото пред него има „на“. Нито означава, че всеки предлог винаги има едно значение. „Пиша на брата“ изразява друга връзка, макар външно конструкциите да си приличат. Паралелно с тези промени се развива и следпоставеният определителен член. Неговата история е свързана с показателни форми. При описването ѝ е изкушаващо да се разкаже лесна история: падежите изчезнали и на тяхно място дошъл членът. Такава картина обаче прикрива разликата между граматичните задачи. Членът не показва сам по себе си същите отношения, които се изразяват с падежни окончания. Определеността и участието в изречението са свързани, но не са тъждествени понятия. Днешният език пази и следи от по-стари разграничения. Местоименията „аз“ и „мен“ не се разменят произволно. Звателните форми също остават живи, макар употребата им да зависи от думата и ситуацията. Обръщението „брате“ може да се чуе и днес, без говорещият да възстановява старобългарската граматика. Именно такива примери предпазват от крайни заключения. Когато казваме, че падежната система е ограничена, не твърдим, че всички разлики между именни форми са изчезнали без следа. В час възникна и друг въпрос: дали езикът е обеднял, след като има по-малко окончания? Преподавателят върна въпроса към обикновено изречение. Ако две конструкции позволяват да се назове една и съща връзка по различен начин, броят на окончанията не измерва богатството на мисълта. Един език може да разгърне значението чрез предлог, друг чрез окончание. Сравнението описва средства, а не подрежда общностите според тяхната предполагаема способност да мислят. Накрая студентката пренаписа своето изречение. Вече беше отделила правописната реформа от дългия граматичен развой. Тя добави, че една стара страница може да съчетава позната конструкция с непозната буква. Отпадането на тази буква при осъвременяване не бива да се представя като превод на цялата граматика. Поправката стана по-дълга от първоначалното твърдение. Но за пръв път обясняваше какво точно се е променило, какво е останало и защо тези въпроси не получават отговор с една дата. За домашна работа групата получи два съвременни примера и един стар запис. Задачата не беше да отгатне века по буквите, а да назове кои елементи носят граматичната връзка. Всяко заключение трябваше да бъде подкрепено с наблюдение върху самия текст.

בתרגיל על טקסטים היסטוריים כתב סטודנט שבולגרית הפסידה את המקרים שלה ב-1945. המורה לא מחקה את גזר דינה מיד. הוא שאל כיצד גזירה יכולה לשנות את דיבורם של אנשים שמעולם לא קראו אותו. ואז הוא פתח ספר מהמאה התשע-עשרה. מילות היחס ושמות העצם עם מאמרים מוגדרים כבר היו שם. הטעות הוכיחה את עצמה כי היא בלבלה בין שתי היסטוריות שונות: התפתחות דקדוקית וויסות האיות. לבולגרית הישנה יש מערכת מפות מפותחת. סיומות עוזרות לזהות קשרים בין חלקי משפט. במהלך המעבר לבולגרית מודרנית, רבות מההבחנות הללו נעלמו בהדרגה. זו לא הייתה שכחה פתאומית של כללים. צורות שונות התמזגו, בעוד מילות יחס קיבלו תפקידים חשובים. סדר מילים גם עוזר לבנות משמעות, אבל הוא אינו חופשי בדיוק באותו אופן בשפות הישנות והמודרניות. ההשוואה חייבת להתבצע בתוך משפט. מילה מבודדת לא תמיד חושפת את יחסה לאחרים. בביטוי המודרני “⁠книгата на брата⁠”, מילת היחס מציגה חזקה. זה לא אומר ששם העצם מקבל מקרה חדש פשוט בגלל ש-“⁠на⁠” קודם לו. גם לכל מילת יחס אין תמיד משמעות אחת. “⁠Пиша на брата⁠” מבטא קשר שונה, למרות שהקונסטרוקציות נראות דומות. לצד השינויים הללו, התפתח המאמר המובהק שפורסם. ההיסטוריה שלו קשורה בצורות הדגמה. מפתה לספר סיפור פשוט: המקרים נעלמו והכתבה תפסה את מקומם. תמונה זו, לעומת זאת, מסתירה את ההבדל בין פונקציות דקדוקיות. המאמר כשלעצמו אינו מבטא את אותם מערכות יחסים כמו סיומי מקרה. הגדרה ותפקידה של מילה במשפט הם מושגים קשורים אך ברורים. השפה המודרנית משמרת גם עקבות של הבחנות ישנות יותר. לא ניתן להחליף את הכינויים “⁠аз⁠” ו-“⁠мен⁠” כרצונם. גם צורות ווקטיביות נשארות בחיים, אם כי השימוש תלוי במילה ובמצב. ניתן לשמוע את הכתובת “⁠брате⁠” גם היום מבלי שהרמקול שלה ישחזר את הדקדוק הבולגרי הישן. דוגמאות כאלה שומרות מפני מסקנות גורפות. האמירה שמערכת המקרים פחתה לא אומרת שכל הבחנה בין צורות נומינליות נעלמה ללא עקבות. שאלה נוספת עלתה בכיתה: האם השפה הפכה דלה יותר כי היו לה פחות סיומות? המורה החזירה את הדיון למשפט רגיל. אם שני מבנים מבטאים את אותו הקשר בצורה שונה, מספר הסיומות אינו מודד עושר מחשבה. שפה אחת יכולה לבטא משמעות באמצעות מילת יחס, שפה אחרת באמצעות סיום. ההשוואה מתארת משאבים; היא לא מדרגת קהילות לפי יכולתן כביכול לחשוב. לבסוף, הסטודנטית כתבה מחדש את המשפט שלה. כעת היא הפרידה את רפורמת האיות מההתפתחות הארוכה של הדקדוק. היא הוסיפה שדף ישן יכול לשלב בנייה מוכרת עם אות לא מוכרת. אין להציג את הסרת האות הזו בעת מודרניזציה של האיות כתרגום הדקדוק כולו. התיקון שלה היה ארוך יותר מתביעתה המקורית. אולם לראשונה, הוא הסביר מה השתנה, מה נשאר ומדוע דייט אחד לא יכול לענות על השאלות הללו. עבור שיעורי הבית, הקבוצה קיבלה שתי דוגמאות מודרניות וטופס כתוב היסטורי אחד. המשימה שלהם לא הייתה לנחש את המאה לפי האותיות, אלא לזהות אילו אלמנטים מעבירים את הקשר הדקדוקי. כל מסקנה הייתה זקוקה לתמיכה מתוך התבוננות בטקסט עצמו.