הומור של גאברובו

Когато Елена ме покани на вечер за габровски хумор в кварталното читалище, поканата се състоеше от три думи: «Ела. Ще икономисваме». Попитах какво. Тя отвърна, че отговорът е четвърта дума, а бюджетът за покани вече е изчерпан. Елена е от Габрово и обича да разказва шеги най-вече за себе си. Аз съм от София и още на вратата обясних, че не виждам смисъл да пътувам през половината град заради икономия. «Значи сме започнали успешно — каза тя. — Имаме и първото оплакване». Входът беше два евро. До кутията за билети имаше бележка: «Усмивките не се връщат като ресто». Оказа се, че парите са за хартия и осветление на клуба, а не за някаква тайнствена печалба. Един посетител попита дали може да дойде само за половината програма. Елена му предложи половин стол. Той я погледна, тя го погледна и двамата се засмяха. Столът, разбира се, си остана цял. Точно това разминаване между търговска точност и невъзможно предложение отвори вечерта. Първият участник разказа как написал списък на всички излишни разходи. Купил си специален тефтер, два цветни молива и линия, за да ги подчертае правилно. Накрая му останали пари само за надписа на първата страница: «Не купувай излишни неща». Някой отзад попита дали има продажба на такива тефтери. Разказвачът отвърна, че работи по въпроса, но първо трябва да си купи втори тефтер за приходите. Най-силно се смяха двама души, които току-що бяха снимали списъка му. После дойде моят ред. Признах, че за да спестя пет цента от печат, съм пренареждал поканата ни четирисет минути. Елена не ме попита колко струва времето ми. Тя попита дали поне съм оставил място за датата. Не бях. На екрана се виждаше прекрасно подредено съобщение за събитие, което можеше да се случи кога да е. За първи път през тази вечер не търсех къде е поантата: стоях в нея с телефона в ръка. До мен седеше момиче, което учеше български. То попита дали габровци наистина правят всичко това. Елена отвърна, че ако всяка шега беше факт, градът отдавна щял да има нужда от съвсем друга карта. После обясни спокойно: тук дребната грижа за разходите се увеличава, докато стане невъзможна. Разпознаваме навика и се смеем на размера му. Разказът не е анкета и не ни дава право да отказваме щедрост на непознат човек само заради родния му град. Момичето кимна, а после попита къде е датата върху моята покана. Към края стана ясно, че най-добрите реплики не се прицелват в онзи, който най-трудно би отговорил. Говорещият включва себе си в смешната ситуация и оставя на другите възможност да му възразят. Това не прави всяка шега безобидна: понякога и уж приятелски думи натежават. Затова Елена следеше лицето на събеседника, а не само смеха в залата. Когато един гост замлъкна, тя смени темата. Един възрастен мъж добави, че в неговото семейство пестят най-вече похвалите. После благодари на всички участници поименно. Получи се хубаво противоречие: обявената пестеливост направи щедрия жест още по-видим. Никой не го попита за паспорта му. За тази шега родното място нямаше значение. На излизане попитах дали догодина пак ще икономисваме. «Не знам — каза Елена. — Засега не успяхме да спестим нито един стол». Изпратих ѝ поправената покана с дата, час и адрес. Тя отговори само с усмивка. Този път не настоявах за четвърта дума.

כשאלנה הזמינה אותי לערב הומור של גאברובו במרכז הקהילתי השכונתי, ההזמנה כללה שלוש מילים בבולגרית: “⁠בוא. נחסוך⁠”. שאלתי על מה. היא השיבה שהתשובה תהיה מילה רביעית, ותקציב ההזמנה כבר אזל. אלנה באה מגברובו ואוהבת לספר בדיחות מעל הכל על עצמה. אני מסופיה, ובפתח הדלת הסברתי שאני לא רואה טעם לנסוע באמצע העיר כדי לחסוך. “⁠אז עשינו התחלה טובה⁠”, אמרה. “⁠כבר יש לנו את התלונה הראשונה שלנו.⁠” הכניסה הייתה שני יורו. ליד קופסת הכרטיסים היה פתק: “⁠חיוכים לא מוחזרים כשינוי⁠”. הכסף, כך התברר, נועד לעיתון ולתאורה של המועדון ולא לרווח מסתורי כלשהו. אורח שאל אם הוא יכול להשתתף רק בחצי מהתוכנית. אלנה הציעה לו חצי כיסא. הוא הסתכל עליה, היא הביטה בו, ושניהם צחקו. הכיסא, כמובן, נשאר שלם. חוסר ההתאמה הזה בין דיוק מסחרי להצעה בלתי אפשרית פתח את הערב. המשתתף הראשון סיפר לנו כיצד רשם את כל ההוצאות המיותרות שלו. הוא קנה מחברת מיוחדת, שני עפרונות צבעוניים וסרגל כדי להדגיש אותם כמו שצריך. בסופו של דבר נשאר לו מספיק כסף רק לכותרת בעמוד הראשון: “⁠אל תקנו דברים מיותרים⁠”. מישהו מאחור שאל אם יש למכירה מחברות כאלה. מספר הסיפורים אמר שהוא עובד על זה, אבל קודם כל היה צריך לקנות מחברת שנייה להכנסה. שני האנשים שזה עתה צילמו את הרשימה שלו צחקו הכי חזק. ואז הגיע תורי. הודיתי שכדי לחסוך חמישה סנט בהדפסה השקעתי ארבעים דקות בארגון מחדש של ההזמנה שלנו. אלנה לא שאלה מה שווה הזמן שלי. היא שאלה אם לפחות השארתי מקום לדייט. לא היה לי. על המסך הייתה הודעה מסודרת להפליא לאירוע שיכול להתרחש בכל זמן בכלל. בפעם הראשונה באותו ערב לא הייתי צריך לחפש את הפאנץ'ליין: עמדתי בתוכו עם הטלפון ביד. ילדה לומדת בולגרית ישבה לידי. היא שאלה אם אנשים בגברובו באמת עשו את כל הדברים האלה. אלנה ענתה לו שאם כל בדיחה הייתה עובדה, העיירה הייתה זקוקה מזמן למפה אחרת לגמרי. ואז היא הסבירה בנחת: כאן, דאגה קטנה לגבי הוצאות מוגברת עד שהיא הופכת לבלתי אפשרית. אנחנו מזהים את ההרגל וצוחקים על קנה המידה שלו. הסיפור אינו סקר ואינו מזכה אותנו לשלול נדיבות זר רק בגלל עיר הולדתו. הבחורה הנהנה, ואז שאלה היכן הדייט בהזמנה שלי. לקראת הסוף התברר שהשורות הטובות ביותר לא מכוונות לאדם הפחות מסוגל לענות בחזרה. הדובר כולל את עצמו בסיטואציה הקומית ומשאיר לאחרים מקום לא להסכים. זה לא הופך כל בדיחה לבלתי מזיקה: אפילו מילים ידידותיות כביכול יכולות לפעמים לשקול כבד. אז אלנה התבוננה בפניו של האדם האחר, כמו גם הקשיבה לצחוק בחדר. כשאורח אחד השתתק, היא שינתה נושא. קשיש הוסיף כי משפחתו חיסכה בעיקר בשבחים. אחר כך הודה לכל משתתף בשמו. זה יצר סתירה נעימה: החסכנות המוצהרת הפכה את המחווה הנדיבה לגלויה עוד יותר. אף אחד לא ביקש את הדרכון שלו. למקום הולדתו לא הייתה כל קשר לבדיחה הזו. בדרך החוצה שאלתי אם נחסוך שוב בשנה הבאה. “⁠אני לא יודעת,⁠” אמרה אלנה. “⁠עד כה לא הצלחנו להציל כיסא אחד.⁠” שלחתי לה את ההזמנה המתוקנת עם תאריך, שעה וכתובת. היא ענתה רק בחיוך. הפעם לא התעקשתי על מילה רביעית.