תרגום ניבים

На работилница за превод в Пловдив участниците получават кратък оригинален разказ. В него млада фотографка предлага на съседите да съберат снимки от стария двор. Един съсед я предупреждава да подхожда «с едно наум». Той не ѝ забранява нищо и не я обвинява в наивност. По-скоро ѝ напомня, че хората помнят едни и същи събития различно. Преводът трябва да запази това меко предупреждение. Ако го превърне в рязко «Не вярвай на никого», събеседникът ще стане друг човек. Първият участник търси идиома за идиомата. Той отваря няколко речника и записва всички съответствия. Вторият започва с въпроса какво прави репликата в сцената. Третата участничка предлага спокойна перифраза: нека фотографката проверява разказите, без да отхвърля хората. Нито един от трите подхода не е автоматично победител. Речникът дава възможности, но не знае дали героят говори с приятел, с дете или с непознат. Тъкмо този контекст решава кое съответствие е уместно. В следващия абзац възниква по-труден проблем. Съседка казва, че някой «хвърля прах в очите» с прекалено красиви истории. Фотографката поглежда прашните снимки и отговаря, че поне снимките наистина имат нужда от почистване. Буквалният прах продължава преносния образ. Възможно е езикът на превода да има идиома за заблуждаване, в която прах изобщо не участва. Ако преводачът я избере механично, отговорът за снимките ще изгуби опората си. Читателят ще види смяна на темата вместо тиха шега. Ръководителката предлага три пътя. Може да се потърси израз, който пази и заблудата, и праха. Може да се промени образът в двете реплики, ако новият е естествен и не противоречи на сцената. Може и да се запази по-пряка форма, последвана от ненатрапчиво пояснение. За всяко решение има цена. Пояснението забавя шегата; новият образ може да изисква друг предмет; пряката форма може да звучи чуждо. Затова участниците трябва да прочетат не само спорната дума, а цялата сцена. После групата сравнява два английски варианта на «Мери си приказките». Единият звучи като заплаха, другият — като приятелски съвет. В оригинала по-възрастна съседка говори на племенницата си, преди тя да поиска разрешение за изложбата. Не иска да я уплаши, а да ѝ помогне да не обещае нещо неизпълнимо. Участниците избират по-мекия вариант. Те не го обявяват за единствения верен превод на израза. В друга сцена, с друг глас и друго отношение, по-рязкото решение би могло да се окаже точно. Накрая всеки предава превод и кратка бележка за едно свое решение. Бележката назовава ефекта, който е запазен, и онова, което е изгубено. Не е нужно да защитава всяка дума. Важно е да покаже, че изборът е съзнателен. Ръководителката завършва с въпрос: «Ако героят прочете превода, ще познае ли начина, по който се отнася към другите?». Отговорът не отменя речника и не оправдава произвола. Той напомня, че идиомата е част от човешко действие. Преводът трябва да позволи на това действие да се случи и на другия език. При проверката двойките разменят преводите си. Всеки трябва да опише героя само по превода на партньора: предпазлив ли е, доброжелателен ли е, говори ли от позиция на превъзходство. Ако описанията се разминават с оригинала, причината невинаги е в идиомата. Може да е в глагола, обръщението или прекалено рязкото отрицание. Затова прегледът трябва да обхване и съседните думи. Понякога една мека частица възстановява отношението по-добре от цяла страница обяснения за културните различия.

בסדנת תרגום בפלובדיב מקבלים המשתתפים סיפור מקורי קצר. בו מציע צלם צעיר לשכנים לאסוף תמונות של החצר הישנה שלהם. אחת השכנות מזהירה אותה להמשיך “⁠בהסתייגות⁠”. הוא לא אוסר דבר ולא מאשים אותה בנאיביות. במקום זאת, הוא מזכיר לה שאנשים זוכרים את אותם אירועים בצורה שונה. התרגום חייב לשמר את האזהרה העדינה הזו. אם זה יהפוך ל“⁠אל תסמוך על אף אחד⁠” בוטה, השכן יהפוך לאדם אחר. המשתתף הראשון מחפש אידיום שיתאים לניב. הוא פותח מספר מילונים ורושם את כל המקבילות. השני מתחיל בשאלה מה השורה עושה בסצנה. משתתף שלישי מציע פרפרזה רגועה: הצלם צריך לבדוק את החשבונות מבלי לפטר את האנשים. אף אחת משלוש הגישות לא מנצחת אוטומטית. מילון מציע אפשרויות, אבל הוא לא יודע אם הדמות פונה לחבר, ילד או זר. ההקשר הזה קובע איזו מקבילה מתאימה. הפסקה הבאה מציגה בעיה קשה יותר. שכן אומר שמישהו “⁠זורק לאנשים אבק בעיניים⁠” עם סיפורים יפים מדי. הצלם מסתכל על הצילומים המאובקים ועונה שלפחות הצילומים באמת צריכים ניקוי. אבק מילולי ממשיך את הדימוי הפיגורטיבי. לשפת היעד עשויה להיות ניב להטעיית אנשים שאינה מכילה אבק כלל. אם המתרגם יבחר בזה בצורה מכנית, התשובה לגבי הצילומים תאבד את הבסיס שלה. הקורא יראה שינוי נושא במקום בדיחה שקטה. מנחה הסדנה מציע שלושה מסלולים. הם יכולים לחפש ביטוי שמשמר גם הונאה וגם אבק. הם יכולים לשנות את התמונה בשני הקווים, בתנאי שהחדש נשמע טבעי ומתאים לסצנה. או שהם יכולים לשמור על ניסוח ישיר יותר ואחריו הסבר לא פולשני. לכל פתרון יש מחיר. הסבר מאט את הבדיחה; תמונה חדשה עשויה לדרוש אובייקט אחר; ניסוח ישיר עשוי להישמע זר. לכן המשתתפים צריכים לקרוא את כל הסצנה, לא רק את המילה השנויה במחלוקת. לאחר מכן, הקבוצה משווה שתי גרסאות באנגלית של “⁠צפה במה שאתה אומר⁠”. אחד נשמע כמו איום, השני כמו עצה ידידותית. במקור, שכנה מבוגרת מדברת עם אחייניתה לפני שהאחיינית מבקשת רשות לתערוכה. היא רוצה לעזור לה להימנע מלהבטיח את הבלתי אפשרי, במקום להפחיד אותה. המשתתפים בוחרים בגרסה העדינה יותר. הם לא מכריזים שזה התרגום הנכון היחיד של הביטוי. בסצנה אחרת, עם קול ומערכת יחסים אחרים, הפתרון החד יותר עשוי להיות מדויק. בסיום, כל משתתף מגיש תרגום והערה קצרה לגבי החלטה אחת. הפתק מונה את האפקט שנשמר ומה אבד. זה לא צריך להגן על כל מילה. זה צריך להראות שהבחירה הייתה מכוונת. המנהיג מסיים בשאלה: “⁠אם הדמות תקרא את התרגום, האם היא תזהה כיצד היא מתייחסת לאחרים?⁠” התשובה אינה מחליפה את המילון ואינה מתרצת שינויים שרירותיים. זה מזכיר לנו שביטוי הוא חלק מפעולה אנושית. התרגום צריך לאפשר לפעולה הזו להתרחש גם בשפה האחרת. במהלך הבדיקה, זוגות מחליפים את התרגומים שלהם. כל אדם מתאר את הדמות באמצעות גרסת בן זוגו בלבד: האם הם זהירים, חביבים, מדברים מעמדה של עליונות? אם התיאורים חורגים מהמקור, לא תמיד הניב הוא הגורם. זה יכול להיות הפועל, צורת הפנייה או שלילי חריף מדי. הסקירה חייבת אפוא לכלול מילים מסביב. לפעמים חלקיק עדין אחד משחזר את היחסים טוב יותר מאשר עמוד שלם שמסביר הבדלי תרבות.